ענווה

תקציר: המאמר הבא מגדיר מה זו ענווה; מראה איך ענווה היתה מצבנו הטבעי כתינוקות, במובן שלא הרגשנו יותר או פחות מאף אחד אחר ואיך התחלנו להיות מונעים על ידי הדינמיקה של ערך/חוסר ערך והסבל הכרוך בכך; בוחן את הערך של הדרך בה אנו מעריכים את עצמנו ואחרים; מראה איך להתחבר לתחושת ערך יציבה שאינה תלויה בדבר, לחיות מתוך תחושת הערך הזו ולזהות את הערך הזה בכל.

על פי ויקיפדיה, "ענווה היא תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את המעשים הראויים והרצויים כ"משרת ציבור".
בדתות ובחברות רבות נחשבת תכונה זו לתכונה חיובית ונעלה, שרק רמי המעלה הצליחו להקנות לעצמם, והיא קרובה לתכונת הצניעות, שבה האדם מצניע את כישוריו ומעשיו הטובים ואינו מבליט את עצמו. תכונת הענווה היא מידה ממוצעת שבין השפלות לגאווה ויהירות.
יש הקושרים רגש זה אל תכונה השפלות והביזוי העצמי, שבהן האדם מבטל את ערכו מכל וכל, אבל זו טעות והקצנה של תפיסת הענווה, שכן הענווה אינה מבטלת את כישוריו של האדם, אלא מבקשת לשים אותו במקומו ובהקשר הראוי."

כתינוקות ענווה היתה מצבנו הטבעי, במובן שלא הרגשנו יותר או פחות מאף אחד אחר. עצם קיומנו לא דרש הוכחה וחווית הקיום הזו היתה בעלת תחושת ערך אינהרנטי.
הכל גם היה בעל ערך בעיננו (הזכר/י איך תינוקות מסתכלים בהערכה, פליאה וסקרנות על הכל).
למעשה כתינוקות עדיין לא חווינו את עצמנו כ"עצמי" שהינו נפרד מהסביבה וכל ההבחנה הדואלית בין "טוב" ו"רע", "פחות" ו"יותר" וכד' לא היתה קיימת בחוויה שלנו.
ההפרדה הזו נוצרה בשלב מאוחר יותר כשמילים נכנסו לתמונה. המילים הראשונות, "אני" והשם שניתן לגוף שלי, יצרו "עצמי" מוגדר שהינו נפרד מהסביבה.
מילים נוספות כגון "ילד/ה טוב/ה" או "ילד/ה רע/ה" וכד' הגדירו את ה"עצמי" ונתנו ל"עצמי" הזה תחושה של ערך או חוסר ערך ויצרו רצון לחוות "תחושת ערך" ולהימנע בכל מחיר מ"תחושת חוסר ערך".
רצינו להיות בעלי ערך בעיניי ועבור דמויות המפתח בחיינו, כדי להבטיח את השרדותנו ולמנוע נטישה. תחושת חוסר ערך נתפשה בעיננו כשקולה לנטישה ומוות ולכן הפכה להיות כה מאיימת וטעונה. ההמנעות מתחושת חוסר הערך והניסיון להיות בעלי ערך היו בגדר מאבק על הקיום שלנו.
בהתחלה תחושת הערך או חוסר הערך התבססו לגמרי על הפידבק מדמויות המפתח בחיינו ובשלב מאוחר יותר, בהתאם לסולם הערכים שהפנמנו (הכוונה למה שדמויות המפתח בחיינו העריכו כבעל ערך – חוכמה / טוב לב / יופי / משקל וכד'), תחושת הערך או חוסר הערך התבססו גם על השוואה לאחרים בתחומים שהפנמנו שהינם בעלי ערך.

כיוון שבגיל מאוד צעיר קישרנו את תחושת הערך להשרדות שלנו ותחושת חוסר הערך לנטישה ומוות, הרדיפה אחרי תחושת ערך והבריחה מתחושת חוסר ערך הינם מאוד מהותיים בחיינו ומניעים אותנו. אין כמעט דבר שאינו קשור לכך ישירות או בעקיפין. כל האישיות שלנו מבוססת על הניסיון להעלות את ערכנו ולגונן בפני תחושת חוסר הערך. זה נוכח כמעט בכל רגע במניעים, בדיבור הפנימי, במחשבות, במילים, בתחושות ובמעשים שלנו. כל מה שאנו מזהים כ"אני" או "שלי" אוטומטית מקושר לתחושת הערך שלנו ואנו מגוננים עליו בחירוף נפש. לדוגמא הדרך בה אנו מגוננים על האמונות שלנו, למשל בויכוחים פוליטיים.
אנו נמנעים מהחוויה של תחושת חוסר הערך בכל מחיר. כשהיא מאיימת לעלות נעשה הכל כדי להדחיק אותה, להתנגד אליה ולברוח ממנה. אנו חווים זאת ברמה הפיזית, אנרגטית, רגשית ו/או מנטלית. הניסיון להתנגד ולברוח מתחושת חוסר הערך יוצרים מתח, חרדות, חוסר שקט וסבל רב (הסבר והרחבה על כך במאמרים "לפגוש כאב וסבל", "עולם הרגש", "על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהן").

הנתק מתחושת הערך האינהרנטית לעצם קיומנו, הניסיון לבנות תחושת ערך על בסיס הפידבקים וההשוואה לסביבה, ההתנגדות להרגיש את תחושת חוסר הערך, הניסיון לברוח מתחושת חוסר ערך על ידי התאמה של עצמנו וחיינו לסטנדרטים שסביבתנו מכתיבה ותחרותיות מול אנשים אחרים יוצרת סבל רב בתוכנו וסביבנו.
אנו משלמים מחיר כבד בכך שאנו חיים חיים שאינם אותנטיים, חיים בהם אנו נוטשים את עצמנו ואת רצונותנו בכדי לקבל הערכה מהסביבה (הרחבה על כך במאמר אותנטיות).
זה כואב וגורם לאי נוחות בתוכנו וסביבנו כשאנו בונים את הערך העצמי שלנו על ידי זה שאנו מורידים את ערכו של אדם אחר, לא פחות מהכאב ואי הנוחות שנגרמים בתוכנו כשאנו חווים חוסר ערך עקב ההשוואה לאחר. שני המקרים גורמים לתחושה של הפרדה/נתק, ביקורתיות, אגרסיביות, אלימות וכד'.
ניתן לראות את הסבל והכאב הזה ברמה קולקטיבית לאורך ההיסטוריה האנושית בכל ביטוי של גזענות כגון השואה, העבדות בארה"ב וכד'.

תחושת הערך/חוסר הערך, שמבוססים על פידבקים מהסביבה ועל השוואה לאחרים, הינם רגעיים ומאוד לא יציבים. הם משתנים מרגע לרגע בהתאם לאנשים בסביבתנו.
כיוון שלכל אדם וחברה סולם ערכים אחר, הפידבק שנקבל מכל אדם הינו אחר ותחושת הערך/חוסר ערך שנרגיש עקב הפידבק הזה תהיה שונה.
כיוון שלכל אדם החוזקות והחולשות שלו, תחושת הערך/חוסר הערך שלנו שמבוססת על השוואה לאנשים בסביבתנו, תשתנה ביחס לכל אדם שנשווה את עצמנו אליו.

תחושת הערך/חוסר הערך הללו הינם פועל יוצא של נקודת מבט מאוד מצומצמת, אשר מתבססת על מספר מצומצם של פידבקים מהסביבה ומשווה בין מספר מצומצם של פריטים על בסיס סולם ערכים מצומצם, בזמן מצומצם:
* אין לנו את היכולת לקבל פידבקים מכל האנשים בעולם ולהשוות את עצמנו לכל האנשים בעולם, אז אנו מבססים את תחושת הערך/חוסר הערך שלנו על פידבקים ממספר אנשים מצומצם שאת דעתם אנו מעריכים והשוואה למספר אנשים מצומצם ביחס לשלם (=כל האנשים בעולם).
* אין לנו את היכולת להשוות את עצמנו לאנשים אחרים כהשוואה של אדם שלם שהינו עולם ומלואו לאדם שלם אחר שהינו עולם ומלואו, אז אנו חותכים את השלם לחלקים ומשווים רק חלק קטן מהשלם על פי סולם ערכים מצומצם שהפנמנו כבעלי ערך ומתעלמים מערכים אחרים שלא הפנמנו כבעלי ערך.
לשם ההשוואה ונתינת ערך אנו הופכים אדם שלם שהינו עולם ומלואו ואינו בר השוואה, שלם שהינו גדול מסך חלקיו, לאובייקט חד מימדי, שטוח ובר השווואה.
גם הפידבקים שאנו מקבלים מהסביבה בדרך כלל מתייחסים לחלקים שלנו ולא לשלם.
* הפידבקים וההשוואות רלוונטיים רק לרגע מסויים, כי הכל משתנה, כל הזמן.

האם באמת יש ערך לתחושת ערך/חוסר ערך אשר הינם כל כך רגעיים, לא יציבים ומתבססים על נקודת מבט כל כך מצומצמת ולא מייצגת?
אנו כל כך רגילים לדרך הזו של נתינת ערך, שקשה להבין שהיא מבוססת על הנחות יסוד שגויות, אך ניתן לחוש זאת אינטואיטיבית.
שאל/י את עצמך את השאלות הבאות ובמקום לחשוב על התשובה, תנ/י לשאלה להדהד בתוכך ונסה/י להרגיש את התשובה.
האם הערך שלי באמת מושפע מהערכה או פידבק של אדם אחר?
האם ערך של אדם אחר יכול באמת להוסיף או לגרוע מערכי?
נסה/י לראות זאת דרך עולם החי או הצומח:
האם השמש או הנוף מושפעים מדעתי עליהם?
האם היופי של השושן הצחור גורע מהיופי של האירוס השחור או הכלנית?
תאר/י לעצמך שהנוף היה מרגיש חסר ערך כי לדעתי הוא בכלל לא מרשים ונוף אחר היה בעיניי עוצר נשימה.
תאר/י לעצמך שהשושן הצחור היה מרגיש נעלה על האירוס השחור כיוון שהוא לבן וצחור והאירוס סתם שחור או הכלנית היתה מרגישה נחותה מהשושן הצחור כי הוא גבוה והיא נמוכה.

מעבר לכך שהדרך של קבלת ערך, דרך פידבקים מהסביבה והשוואות אינה באמת בעלת ערך, היא גם לא משיגה את המטרה שלה, שהינה למלא את תחושת חוסר הערך.
תחושת חוסר הערך הינה כמו בור ללא תחתית, לא משנה כמה נצליח, כמה פידבקים חיוביים נקבל, בכמה השוואות נצא עם ידנו על העליונה, היא תמיד תהיה שם, זקוקה להערכה נוספת, הוכחה נוספת שאנו בעלי ערך.
תחושת חוסר הערך שלנו התחילה עם למידת השפה, עקב הנתק מתחושת הערך האינהרנטית לקיום שלנו, שהינה תחושת ערך שאינה תלויה בדבר. אי לכך, רק החיבור חזרה לתחושת הערך האינהרנטית לקיום שלנו, יכולה לתת מענה אמיתי לתחושת חוסר הערך.
החיבור לתחושת הערך האינהרנטית לקיום שלנו, נעשית ישירות דרך החוויה הישירה שלנו את עצמנו ללא מילים ובעקיפין דרך ההסכמה לחוות את תחושת חוסר הערך.

תחושת חוסר הערך, בדומה לכאב (ראה/י מאמר לפגוש כאב וסבל), הינה בקשה לתשומת לב. מעין פעמון אזהרה שמאותת לנו שאנו מנותקים מתחושת הערך האינהרנטית לקיום שלנו. עקב ההתנייה הראשונית שתחושת חוסר הערך הינה שקולה לנטישה ומוות, במקום לתת את תשומת הלב אנו מדחיקים אותה, מתנגדים אליה או בורחים ממנה כל עוד נפשנו בנו. למעשה כך אנו נוטשים את עצמנו.
אם ניתן את תשומת ליבנו לתחושת חוסר הערך, נהיה סקרנים לגביה, נזהה איך היא באה לידי ביטוי בגוף, ננשום לתוכה, נרגיש אותה, וניתן לה מקום, נגלה להפתעתנו שאחרי אי נוחות רגעית, היא נעלמת ואנו מתחברים לעצמנו ולתחושת הערך האינהרנטית לקיומנו (הרחבה על מפגש עם רגשות ותחושות לא נעימים במאמרים "לפגוש כאב וסבל", "עולם הרגש", "על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהן").
כך בהדרגה, פעם אחר פעם, דרך המפגש עם תחושת חוסר הערך, אנו מרופפים את ההתנייה הראשונית (שתחושת חוסר הערך הינה שקולה לנטישה ומוות), מפסיקים לפחד מתחושת חוסר הערך ולברוח ממנה על ידי מרדף אחר תחושת ערך רגעית חיצונית (שמתבססת על פידבקים מהסביבה והשוואות) ומתחברים לתחושת ערך פנימית יציבה שאינה תלויה בדבר.

ענווה הינה פועל יוצא של ראיה בהירה של המציאות וחיבור למציאות:
* ראיה בהירה של חוסר הערך של הדרך בה אנו מנסים להעריך את עצמנו על פי פידבקים מהסביבה או השוואה לאנשים אחרים (פירוט לעיל).
* ראיה בהירה של הסבל והכאב הנגרמים מהדרך בה אנו מנסים להעריך את עצמנו, המרוץ אחר ערך עצמי ובריחה מחוסר ערך עצמי (פירוט לעיל).
* החוויה הישירה שדרך הנכונות באמת לפגוש ולהרגיש את תחושת חוסר הערך, אנו יכולים להתחבר לתחושת הערך האינהרנטי לקיומנו (פירוט לעיל).
* חיבור ישיר לתחושת הערך האינהרנטית לקיומנו, החוויה הישירה שלנו את עצמנו ללא מילים (פירוט להלן).
* חיבור למציאות בה איננו נפרדים ואיננו בעלי יותר/פחות ערך מאדם אחר, מציאות בה כולנו ביטוי ייחודי של החיים עצמם (פירוט להלן).
* חיבור לתחושת הערך האינהרנטי ו/או ראיה בהירה של הערך האינהרנטי לקיום של כל אדם, חי, צומח, דומם וכד' (פירוט להלן).

כדי להתחבר לתחושת הערך האינהרנטית לקיום שלך, עליך לוותר לרגע על מילים, הגדרות, מחשבות דמיון וזכרון ולחוות את עצמך ללא מילים.
שאל/י את עצמך: "כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי, מה נשאר?"
חפש/י את התשובה לשאלה זו בחוויה הישירה שלך, את עצמך, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון.
השאר/י בחוויה הישירה הזו, עם כל נשימה הרפה/י אל תוך החוויה הישירה הזו יותר.
שאל/י את עצמך: "האם מה שנשאר דורש הוכחה/אישור/הערכה?".
חפש/י את התשובה לשאלה זו בחוויה הישירה שלך, את עצמך, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון.

כדי להתחבר למציאות בה איננו נפרדים, עליך לוותר לרגע על מילים, הגדרות, מחשבות דמיון וזכרון ולחוות את עצמך ואת החוויה הנוכחית ללא מילים.
שאל/י את עצמך: "כשאיני יכול/ה לאמור דבר על החוויה הנוכחית, מה נשאר?"
חפש/י את התשובה לשאלה זו בחוויה הישירה של הרגע הזה; מה שאת/ה רואה, שומע/ת, מריח/ה, טועמ/ת, חש/ה, מרגיש/ה; החוויה של העולם דרך החושים והגוף, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות דמיון וזכרון.
שאל/י את עצמך: "האם מה שנשאר נחווה בתוכי או מחוצה לי?"
חפש/י את התשובה לשאלה זו בחוויה הישירה שלך, של עצמך ושל הרגע הזה, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון.
שאל/י את עצמך: "כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי ועל החוויה הנוכחית, היכן אני מסתיימ/ת והעולם מתחיל? האם קיימת הפרדה? היכן נמצא הגבול?"
נסה/י למצוא את הגבול הזה, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון.
התעלמ/י מכל תשובה מילולית, מחשבה, דימיון או זכרון שעולים והשאר/י עם החוויה הישירה שלך.

כדי להתחבר לתחושת הערך האינהרנטי לקיום של כל אדם, חי, צומח, דומם וכד' עליך לוותר לרגע על מילים, הגדרות, מחשבות דמיון וזכרון ולחוות את "האובייקט" הנבחר ללא מילים. התבוננ/י באדם / חי / צומח / דומם מסויים ושאל/י את עצמך: "כשאיני יכול/ה לאמור עליו דבר, מה נשאר?".
חפש/י את התשובה לשאלה זו בחוויה הישירה שלך של ה"אובייקט" שאת/ה מתבוננ/ת בו, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון.
השאר/י בחוויה הישירה הזו, עם כל נשימה הרפה/י אל תוך החוויה הישירה הזו יותר.
שאל/י את עצמך: "האם מה שנשאר דורש הוכחה/אישור/הערכה?".
חפש/י את התשובה לשאלה זו בחוויה הישירה שלך של ה"אובייקט" שאת/ה מתבוננ/ת בו, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון.
בדק/י ונסה/י להרגיש: "האם החוויה של מה שנשאר במקרה של ה"אובייקט" שונה/זהה למה שנשאר בחוויה שלי את "עצמי" ללא מילים?"
חפש/י את התשובה לשאלה זו בחוויה הישירה שלך של "עצמך" ושל ה"אובייקט" שאת/ה מתבוננ/ת בו, ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון.
כאן אנו יכולים לחוות שתחושת הערך האינהרנטי לקיום בכל המקרים הינה זהה, כי כפי שראינו בתרגיל הקודם, בחוויה הישירה שלנו (ללא הסתמכות על מילים, הגדרות, מחשבות, דמיון או זכרון) לא באמת קיימת הפרדה ביננו לבין הסביבה.

אותם חיים פועמים ומפעילים את כולנו. רואים דרכנו, שומעים דרכנו, מדברים דרכנו, חשים ומרגישים דרכנו…
כשיש לנו את העיניים לראות, האוזניים לשמוע ואת הלב להרגיש (ראה/י מאמר טרנספיגורציה), אנו רואים שכל אדם משחק את התפקיד הייחודי שלו בהצגה של החיים ושבכל רגע נתון כל אדם מביע פן מסויים של האמת. כל התפקידים הינם בעלי ערך והינם חיוניים.

כל אדם/חי/צומח/דומם הינם מותאמים באופן מושלם לתפקיד הייחודי שלהם.
מנקודת המבט הזו אין יתרונות וחסרונות שעל פיהם ניתן להעריך את האדם/חי/צומח/דומם, כיוון שאותה תכונה יכולה להוות יתרון עבור תפקיד אחד וחסרון עבור תפקיד אחר, יש פשוט הרכב תכונות שמתאים לתפקיד מסויים.
לשם המחשה האם ניתן באמת להשוות ציפור ודג ולהעריך מי מהם טוב יותר? הציפור הינה אלופה בתעופה אך אינה יודעת לשחות. הדג הינו שחיין אולימפי אך אינו יודע לעוף. מה יותר טוב – היכולת לעוף או היכולת לשחות? אין יותר טוב, יש מה שמתאים לתפקיד מסויים.
אלברט אינשטיין המחיש זאת באמרה "כל אחד הינו גאון, אבל אם תשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יחיה כל חייו באמונה שהוא טיפש".

ענווה הינה פועל יוצא של הראייה הבהירה לעיל והחוויה שמתלווה לה.
הענווה כאן באה לידי ביטוי בהערכה אמיתית (הערכה במובן של להוקיר appreciation) של כל אדם/חי/צומח/דומם, בלי קשר להרכב התכונות שלו, התפקיד שלו ו/או מה שהוא יכול לעשות בשבילנו או לתת לנו; בהקשבה אמיתית ופתיחות ללמוד מכל אדם, מכל סיטואציה. החיים בכללותם הינם ה"גורו" שלנו, והם מדברים אלינו ומלמדים אותנו דרך כל בעלי התפקידים והתפאורה.

רק בראיה המצומצמת שלנו והסובייקטיבית שלנו, אנו משחקים גם את התפקיד הראשי וגם מנסים להיות הבמאי, האנשים הקרובים לנו משחקים את תפקידי המשנה והשאר הינם ניצבים. בהצגה הסובייקטיבית שלנו, אנו עושים אודישינים, מעריכים (הערכה במובן של לאמוד/לקבוע שווי value), מקטלגים ומלהקים אנשים לתפקידים שונים.
אנו חושבים שאנו יודעים את התסריט ומנסים לביים את כל השחקנים בהתאם לתסריט שיש לנו בראש. זה בדיוק ההיפך מענווה.

ענווה הינה הסתכלות מנקודת מבט אחרת מאשר נקודת המבט של ערך/חוסר ערך, נקודת מבט שהינה חיצונית לדינמיקה של ערך/חוסר ערך, נקודת מבט שרואה את הדינמיקה של ערך/חוסר ערך אך אינה מאמינה לה, נשאבת לתוכה או מונעת ממנה. זוהי נקודת מבט טרנספיגורטיבית (ראה/י מאמר טרנספיגורציה).

איננו יכולים או צריכים למנוע את הדינמיקה של ערך/חוסר ערך (כפי שראינו לעיל, זוהי דינמיקה מאוד ראשונית שנוצרה בגיל צעיר), אך אנו יכולים לשים לב ולהיות מודעים כשהדינמיקה הזו מופעלת בתוכנו ולהכיל אותה במקום לפעול מתוכה.

ניתן לשים לב מרגע לרגע, לכל הדרכים בהם אנו מנסים לקבל תחושה של ערך – כל רגע בו אנו עורכים השוואות, בו אנו ביקורתיים ושיפוטיים, בו תחושת הערך שלנו מושפעת מהסביבה, בו איננו אותנטיים, בו אנו נוטשים את עצמנו ורצונותנו כדי לקבל הערכה מהסביבה וכד'
חשוב לשים לב איך זה מרגיש בגוף ואיך זה בא לידי ביטוי במחשבות, בדיבור הפנימי, במילים ובמעשים. עד כמה זה נוכח ומניע אותנו.
בכל הרגעים הללו ניתן לעצור, לקחת נשימה עמוקה, לשים לב וללא האשמה/ביקורת/הלקאה עצמית לשאול את עצמנו "האם זה הכרחי?" ולתת לשאלה הזו להדהד בתוכנו.
אין צורך לחשוב על התשובה. אין צורך לשחרר. עצם המודעות לדינמיקה והשאלה, ישחררו את מה שאינו משרת אותנו.

ניתן לשים לב מרגע לרגע, לכל הדרכים בהם אנו מתנגדים ומנסים לברוח מתחושת חוסר הערך ואיך ההתנגדות והבריחה מרגישים ובאים לידי ביטוי בכל הרמות.
התנגדויות ברמה הפיזית שבאות לידי ביטוי ככיווצים בגוף. המתח, החרדות, הסערה הרגשית שעולות עקב ההתנייה הראשונית שתחושת חוסר ערך זהה לנטישה ומוות והניסיון הנואש להימנע ממנה. בריחה מהתחושות והרגשות הללו דרך מחשבות טורדניות וסיפורים מנטליים אינסופיים שמנתקים אותנו מהגוף ומונעים מאיתנו להרגיש בגוף את תחושת חוסר הערך והרגשות/תחושות הנלווים אליה.
חשוב לשים לב איך ההתנגדות והבריחה מרגישים בגוף ואיך הם באים לידי ביטוי במחשבות, בדיבור הפנימי, במילים ובמעשים. עד כמה זה נוכח ומניע אותנו.
בכל הרגעים הללו ניתן לעצור, לקחת נשימה עמוקה, לשים לב וללא האשמה/ביקורת/הלקאה עצמית לשאול את עצמנו "מה אם לרגע אחד אפסיק להתנגד/לברוח ופשוט אסכים להרגיש את תחושת חוסר הערך?" ולתת לשאלה הזו להדהד בתוכנו. עצם המודעות לדינמיקה והשאלה, יעזרו לנו להפסיק להתנגד/לברוח ולהתחיל להרגיש.
אפשר גם באופן אקטיבי להפנות את תשומת הלב לתחושת חוסר הערך כפי שפורט בפסקה שעסקה בכך במאמר זה.

ניתן לאמר שענווה זה מה שנשאר כשאיננו מאמינים לדינמיקה של ערך/חוסר ערך או מונעים מהדינמיקה הזו.

 

סדנת יוגה, מדיטציה ומודעות בנושא "ערך עצמי" תתקיים ביום שישי, 27/4/18, 10:45-14:15, בסטודיו פשוט יוגה בחיפה. לפרטים והרשמה התקשר/י 052-3470949.

את התהליכים שמתוארים במאמר זה ניתן גם ללמוד בקורס מדיטציה ומודעות, סדנאות מדיטציה ומודעות, במפגשים אישיים של מודעות רגשית וריפוי רגשי, מי אני?, לאהוב את עצמך ולפרוש כנפיים ולעוף, במפגשים זוגיים של ריפוי והעצמה זוגית ובסדנה "סודות הטנטרה".
המפגשים מתקיימים בחיפה ובקריות. אם אינך גרה באזורים אלו, ניתן לקיים מפגשים אלו בשיחת וידאו בסקייפ (skype).
התקשר/י עכשיו 052-3470949 או לחצ/י צור קשר לתיאום שיעור התנסות מוזל בקורס מדיטציה ומודעות, הרשמה לסדנאות מדיטציה ומודעות, תיאום מפגשים אישיים/זוגיים או הרשמה לסדנה "סודות הטנטרה".