חזרה למציאות

תקציר: המאמר עוסק במהי המציאות ואיך אנו תופסים את המציאות; מראה איך אנו נוטים להתנתק מהמציאות ברמות שונות, איך ניתוק זה גורם לסבל, איך ניתן לחזור למציאות בדרכים שונות ועל ידי כך להנות מהרגעים הקטנים בחיים ולגלות את האהבה, האושר והשלווה שכולנו מחפשים.

על פי ויקיפדיה, מציאות או ממשות היא מושג המבטא בשימושו היום-יומי את מצב הדברים הקיימים, כפי שהם באמת (לעתים בניגוד לכפי שהם נראים או נתפסים או כפי שחושבים שהם). במובן הרחב יותר של המושג, המציאות כוללת את כל מה שיש, בין אם ניתן להבחין בו או להבין אותו ובין אם לאו. המושג קשור קשר הדוק למושגי הקיום והאמת וההבחנה ביניהם אינה תמיד ברורה. כמו לרבים מהמושגים הבסיסיים ביותר של המחשבה, במהלך השנים ניתנו למציאות הגדרות רבות ואין הגדרה מוסכמת אחת.

בפילוסופיה העיסוק במציאות הוא כפול: עיסוק במציאות עצמה ועיסוק ביחס בין המציאות לבין התפיסה של בני האדם. מאמר זה לא נכתב בהתאם לראייה הפילוסופית למרות שיעסוק בשאלות דומות. במאמר זה נראה שמחשבותינו אינם מייצגות את המציאות נאמנה ומהוות פרשנות למציאות. ברמה האבסולוטית, המציאות לא ניתנת להגדרה ולא ניתן להבין אותה דרך חשיבה, אך ניתן לחוות אותה באופן ישיר ולהיות מודעים אליה.

הכוונה בכותרת המאמר "חזרה למציאות" או חיבור למציאות, הינו חזרה למה שאנו יודעים בודאות שהינו אמיתי, חזרה לחוויה הכי ישירה ואינטימית של המציאות ושל עצמנו, ללא תיווך ופרשנות של החשיבה. המאמר יעסוק ברמות שונות של המציאות, אך ברמה האבסולוטית, חזרה למציאות הינה זהה לחזרה לעצמנו, כפי שאנו באמת.
נראה שככל שאנו מנותקים מהמציאות ומעצמנו, אנו חווים יותר קושי, חוסר שקט וסבל מחד ופחות אושר, אהבה, שלווה מאידך. כשאנו מתחברים לגמרי למציאות, אנו מגלים אהבה, אושר ושלווה שאינם תלויים בדבר, כיוון שהינם המהות שלנו, החוויה הבסיסית של הקיום שלנו, של המודעות לכך שהננו. אנו מגלים פתיחות לחיים כפי שהם, סיפוק והנאה מהרגעים הקטנים בחיים, הגשמה.
כמו כן, נראה שכשאנו מנותקים מהמציאות ומעצמנו, אנו חווים שניות, דואליות (Duality), כלומר קיימת הפרדה ביננו כסובייקט אשר תופס את המציאות, לבין המציאות כאובייקט אשר נתפס על ידנו.
כשאנו מתחברים לגמרי למציאות או לעצמנו, אנו מגלים שאין שניים (Non Duality), שלמעשה מעולם לא היתה הפרדה ביננו לבין המציאות שנתפסת על ידנו וכל הפרדה כזו הינה הפרדה מחשבתית דמיונית, שנכנסת לתמונה רק דרך חשיבה, מילים והגדרות, לא כחוויה ישירה.

 

 "My path is the path of stopping, the path of enjoying the present moment. It is a path where every step brings me back to my true home.
It is a path that leads nowhere. I am on my way home. I arrive at every step." –  Thich Nhat Hanh

המציאות מתרחשת והינה כאן ועכשיו.
מחשבותינו בדרך כלל נודדות לעבר ולעתיד, במה שקרה והיה ובמה שעדיין איננו ולא קרה ואולי אף פעם לא יהיה או יקרה. עבור מחשבותינו ההווה הינו נקודה מזערית בזמן, בין העבר והעתיד האינסופיים.
במחשבותינו אנחנו זהים לגוף הזה ואנחנו זזים ממקום למקום. עבור מחשבותינו, "כאן" זה מרחב קטן, שמכיל את הגוף הזה וכמה אובייקטים בסביבתו הקרובה, בתוך מרחב אינסופי ו"שם" זה כל מה שלא כאן.
בחוויה הישירה שלנו, מעולם לא חווינו דבר מחוץ לכאן ועכשיו.
גם כשכביכול היינו במקום אחר מהמיקום הנוכחי, בחוויה הישירה שלנו המקום ההוא היה כאן. גם כשבמחשבותינו אנו נודדים למקום אחר, עבורנו המקום האחר הזה נחווה כאן. היכן מתרחשת החוויה החושית הישירה של אובייקטים שהינם כביכול נפרדים ורחוקים מאיתנו? כאן! למעשה, היכן מסתיים "כאן" ומתחיל "שם"? היכן נמצא הגבול? (נסה/י למצוא את הגבול בחוויה הישירה שלך, כלומר בלי להסתמך על החשיבה, בלי להשתמש במילים והגדרות).
גם חוויות שכבר הסתיימו, ברגע התרחשותן, עבורנו הן התרחשו עכשיו. גם כשאנו נזכרים וחווים מחדש חוויות שנחוו בעבר, הזכרון של החוויה נחווה עכשיו (האם הזכרון זהה בודאות לחוויה המקורית האמיתית?). גם כשמחשבותינו נודדות אל העתיד, הדמיון של חוויה עתידית, נחווה עכשיו.
עבר, עתיד וזמן (=מרווח בין שני אירועים) אינם חוויה ישירה שלנו, הם קונספט שנוצר על ידי החשיבה ומתקיים רק במחשבות. בשביל לחוות זמן (=מרווח בין שני אירועים), אנו צריכים לחשוב על אירוע שאינו קורה עכשיו ועל ידי כך ליצור תחושה של זמן, בין אותו אירוע במחשבותינו לבין עכשיו.
היכן מסתיים העבר ומתחיל ההווה? היכן מסתיים ההווה ומתחיל העתיד? היכן נמצא הגבול? (נסה/י למצוא את הגבול בחוויה הישירה שלך, כלומר בלי להסתמך על החשיבה, בלי להשתמש במילים והגדרות).
להרחבה בנושא זה, ראה/י מאמר "חיים כאן ועכשיו".

"The only source of knowledge is experience." – Albert Einstein

המציאות מתרחשת והינה כאן ועכשיו. אנחנו כאן ועכשיו. מחשבותינו נודדות לעבר, לעתיד ולמקומות אחרים. ברמה הזו, חזרה למציאות, זהה לחזרה לחוויה הישירה של הרגע הזה, דרך הרחבה של תשומת הלב (אשר בדרך כלל מהופנטת על ידי החשיבה ומתמקדת רק ברובד המחשבתי) לרובד הרגשי, תחושתי וחושי.
כשאנו נזכרים במה שהיה או מדמיינים משהו עתידי, במקום לחשוב על כך ולהשאר רק ברובד המחשבתי, נרחיב את תשומת הלב לכלול את הרובד התחושתי, רגשי. איך הזכרון או הדמיון נחווים כרגע ברבדים הללו? איך זה מרגיש כרגע?
בנוסף לכך או במקום זאת, נרחיב עוד יותר את תשומת הלב ונכלול את מה שבאמת קורה כרגע, מה נחווה כרגע דרך החושים (מה אנו רואים? שומעים? מריחים? טועמים? חשים?) ואיך זה מרגיש כרגע.
פירוט על איך לעשות זאת בפועל בקישורים: חיים כאן ועכשיו, מדיטציית התבוננות ונוכחות ברגע הזה, להתבונן באקסטטיות בסמפוניית החושים, שילוב מדיטציה ומודעות בחיים.

 

 "The only true wisdom is in knowing you know nothing." – Socrates

אין אף מחשבה שהינה האמת האבסולוטית. כל מחשבה הינה נקודת מבט מאוד מצומצמת על המציאות או פרשנות על המציאות שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי לחלוטין.
אם נשאל את עצמנו לגבי כל מחשבה "האם זה אמיתי? האם אני יכול/ה לדעת בודאות שזה אמיתי?", נראה שהתשובה כמעט תמיד תהיה "לא", כי תמיד ניתן להסתכל על המציאות מנקודת מבט אחרת ומנקודת מבט זו הדברים יראו אחרת, בדיוק כפי שאותו הנוף נראה שונה מנקודות תצפית שונות. ברגע שאנו מאמינים שמחשבה הינה אמיתית ומייצגת את המציאות, אנו מתנתקים מהמציאות שנחווית ללא נקודות מבט (חוויה ישירה ללא תיווך ופרשנות של המחשבה) ויוצרים מציאות מדומה, שמתבססת על הפרשנות שלנו למציאות.

לדוגמא: שלחנו סמס ולא קיבלנו תשובה. זו המציאות. ישנם אינסוף אפשרויות למה לא קיבלנו תשובה. הכל אפשרי, אך הכל בגדר פרשנות. כל פרשנות, תיצור מציאות מדומה ותשפיע על החוויה שלנו ועל מעשינו.
אם נבחר בפרשנות שהטלפון שלנו מקולקל, יתכן ונסמס לאדם אחר כדי לבדוק זאת או נתקשר לחברת הטלפונים.
אם נבחר בפרשנות שהטלפון של הנמען מקולקל, יתכן וננסה לתקשר בדרך אחרת (אימייל, טלפון קווי וכד').
אם נבחר בפרשנות שהנמען עסוק, יתכן ונעסוק בדברים אחרים ונחכה בסבלנות לתגובה.
אם נבחר בפרשנות שהנמען מסנן אותנו, יתכן שנפגע, נכעס וניצור דרמות מיותרות.
אם נבחר בפרשנות שהנמען נפגע בתאונת דרכים, יתכן ונדאג מאוד ונפעל בהתאם לדאגה זו.
פרשנות יכולה להיות פרשנות מודעת, אנו בוחנים את כל האפשרויות שעולות על דעתנו ובוחרים בפרשנות מסויימת, כך שאנו מודעים לכך שנעשתה פרשנות.
יתכן שבהתאם לניסיון העבר שלנו, תקפוץ לראשנו באופן מיידי פרשנות מסויימת, לדוגמא אם בעבר שלחנו סמסים אשר לא הגיעו ליעדם עקב תקלה טכנית, יתכן וזו הפרשנות הראשונה שתעלה בראשנו. עקב פרשנות זו יתכן ויעלו בנו מנעד של רגשות (עצבים, תסכול וכד'). לעיתים זו פרשנות מודעת ולעיתים זו פרשנות לא מודעת, כלומר איננו מודעים לכך שנעשתה פרשנות ואנו משוכנעים שזו המציאות.
לא עולה על דעתנו אפשרות אחרת.
לעיתים הפרשנות שאנו עושים, בכלל לא נעשית ברמה המחשבתית ונחווית קודם כל כתחושה/רגש. הפרשנות נובעת מהטיות מאוד עמוקות וקדומות שהוטבעו בנו בשלבים מוקדמים בחיינו.
לדוגמא, אם עקב חווית הילדות שלנו איננו בטוחים בכך שאנו אהובים ורצויים, ברגע שלא נקבל תשובה לסמס נרגיש דחויים או נרגיש פחד מדחייה, כי "חוסר תגובה" מתפרש אצלנו כ"הננו דחויים/לא אהובים (=סננו אותנו). זו בדרך כלל פרשנות לא מודעת שיוצרת בעקבותיה חשיבה אובססיבית, דרמות וסבל.

"When we realize that we can’t know anything, all suffering ends" – Byron Katie

בחיים יש חוסר ודאות בסיסי, איננו יודעים מה יקרה עוד רגע, למה הדברים קורים וכד'. לרובנו קשה לחיות עם חוסר ודאות, אך זו המציאות.
הבחירה בפרשנות מסויימת, נותנת לנו תחושה מלאכותית של ודאות ושליטה, אך תחושה זו אינה מעוגנת במציאות ולעיתים קרובות גורמת לסבל מיותר (לדוגמא הפרשנות לעיל שמסננים אותנו).
הנכונות לקבל את חוסר הודאות הבסיסי הזה ולהפתח לתחושת אי הידיעה, מאפשרת לנו לוותר על הצורך בפרשנות למציאות ולהפתח למציאות כפי שהיא כרגע, כפי שהיא נחווית ברובד החושי, תחושתי ורגשי [ראה/י מדיטצית התבוננות מודרכת/מדיטצית נוכחות ברגע הזה].
כאשר פרשנות נעשית ברובד המנטלי, ניתן לחזור למציאות בעזרת השאלות: "האם הפרשנות הזו אמיתית? מה קורה כשאנו מאמינים לפרשנות הזו? איך היינו מגיבים לסיטואציה בלי הפרשנות הזו?" [להרחבה בנושא הכנס/י לאתר "העבודה של ביירון קייטי"].
כאשר פרשנות נחווית ברמה הרגשית, בגלל הטיות והטבעות העבר, ניתן לחזור למציאות על ידי מיקוד תשומת הלב ברגשות אלו [הרחבה להלן ובמאמרים עולם הרגש; לפגוש כאב וסבל; על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהם].

 

"All happiness comes from awareness. The more we are conscious, the deeper the joy.
Acceptance of pain, non-resistance, courage and endurance –
these open deep and perennial sources of real happiness, true bliss" – Sri Nisargadatta Maharaj

בתקופת הינקות והגיל הרך, היינו כפי שאנו במציאות, מרחב פתוח ומודע. היתה לנו פתיחות מלאה לחיים וכל מנעד החוויות והרגשות שהם העלו בתוכנו (רגשות עלו, נחוו במלואם, הובעו והשתחררו).
עם השנים, לאחר חוויות שונות של כאב, התחלנו להתנגד לחוויות הכאב ולנסות להמנע מכאב ועל ידי כך צמצנו את החוויה של עצמנו כפי שאנו באמת ואת הנכונות לחוות את החיים והמציאות במלואם.

הרצון לחוות רגשות נעימים ולברוח מרגשות לא נעימים מושרש בטבע האנושי. למעשה כל מבנה האישיות בנוי כמגננה ובריחה מכאב, פחד ורגשות לא נעימים או עוצמתיים.
כיוון שאיננו רוצים לחוות כאב ואת פצעי וכאבי העבר, כאשר סיטואציות בחיינו מקרבות אותנו למקומות הללו בתוכנו, נחווה פחד. כיוון שאיננו רוצים לחוות פחד וכאב, נוצרים בתוכנו מנגנוני הגנה אשר מונעים מאיתנו להרגיש פחדים וכאבים אלו. כדי לא לחוות כאב, פחד ומנגנוני הגנה, מתעוררת בתוכנו סערת רגשות. כדי לא לחוות את הרגשות, אנו בורחים לחשיבה (חשיבה אובססיבית, מחשבות טורדניות, יצירת סיפורים ודרמות מנטליות וכד'). כדי לא לחוות את חוסר השקט הנוצר עקב החשיבה, אנו עסוקים בעשייה בלתי פוסקת, ביצירת דרמות ומשברים סביבנו, צפייה בטלוויזיה, שינה, אוכל, עישון, אלכוהול, סמים, כדורי הרגעה וכד'.
כל תהליך הבריחה הזה מצריך הרבה מאד מאמץ ואנרגיה, גורם לסבל מיותר, אינו מאפשר ריפוי וצמיחה ומונע מאיתנו לראות את המציאות כפי שהיא, לפגוש אותה, להיות נוכחים ברגע הזה, לחוות את החיים במלואם ולחוות את עצמנו כפי שאנו באמת.

בדרך כלל אנו נמנעים מכאב, פחד ורגשות שונים על ידי הדחקה, הוצאת הרגשות על מישהו אחר או בריחה לפרשנויות וסיפורים מנטליים.
דרכי המילוט הללו בדרך כלל מחריפים את מצבנו ואת הסיטואציה בה אנו נמצאים ולא מאפשרים לרגשות הללו להשתחרר.
למעשה עיקר הקושי בחווית הכאב, פחד או רגשות אחרים, אינו נובע מחוויה ישירה של הרגשות הללו אלא נובע מההתנגדות שלנו לחוות אותם. אנו חווים את ההתנגדות שלנו, לא את הרגשות עצמם.
כשאנו משנים את גישתנו כלפי כאב, פחד ורגשות אחרים; מפסיקים את נתיב הבריחה ובוחרים בקבלה ומפגש ישיר עם הרגשות; אנו מגלים שרגש שפוגשים וחווים אותו במלואו, משתחרר או חושף רגש אחר מתחתיו שגם אותו ניתן לפגוש ולחוות או שהרגש נשאר בעוצמה פחותה (כיוון שאין התנגדות אליו) וניתן להכיל אותו.
אנו מגלים לתדהמתנו, שאין שום פרופורציה בין אי הנוחות הרגעית שנגרמת מהחוויה הישירה של הרגש לבין הסבל המתמשך שנגרם מההתנגדות והבריחה מכאב, פחד ורגשות אחרים.
קבלה של כל מנעד הרגשות ומפגש אמיתי עם הרגשות מביאים לשקט, עקב כך שאין התנגדות אשר יוצרת חוסר שקט.

כדי לפגוש את הרגשות, שאל/י את עצמך "מה אני מרגיש/ה כרגע?" או "מה אני מתנגד/ת להרגיש?"; זהה/י היכן הרגש עולה כתחושה פיזית/אנרגטית בגוף ומקד/י שם את תשומת הלב; בנשימה פנימה, תנ/י את כל המרחב לרגש לעלות לפני השטח ובנשיפה החוצה תנ/י לתשומת הלב לצלול אל תוך לב ליבו של הרגש והרגישי אותו מבפנים.

להרחבה לגבי כל מה שנכתב לעיל בנושא הרגשי, מומלץ לקרוא את המאמרים עולם הרגש; לפגוש כאב וסבל; על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהם.

הכרות מעמיקה עם הרובד הרגשי ונכונות לפגוש, להרגיש ולהכיל את רגשותינו במלואם, עוזרת לנו לחזור למציאות בכמה רמות:
* חזרה למציאות שמתרחשת והינה כאן ועכשיו בחוויה הישירה של הרגע הזה, שכוללת את הרובד הרגשי (ראינו לעיל שניסיון להמנע מהרובד הרגשי, מעלה בתוכנו בעוצמה את הרובד המחשבתי, שממסך את החוויה הישירה של המציאות).
* חזרה למציאות ללא פרשנויות מנטליות/רגשיות ומניעת פרשנויות אלו, כיוון שהמודעות לרובד הרגשי, תביא בהדרגה למודעות להטיות העבר ולזיהוי של הטיות אלו ברגע שהן עולות בתוכנו כרגשות שונים. כשאנו מזהים את ההטיות הללו, מרגישים את הרגשות ומכילים אותם, אנו חופשיים מהטיות אלו [ראה/י על מודעות, אישיות וחופש הבחירה ביניהם].
* חזרה לחוויה של עצמנו כפי שאנו במציאות, מרחב פתוח ומודע. כיוון שהאישיות במהותה הינה בריחה ומגננה מכאב, פחד ורגשות לא נעימים או עוצמתיים ומגננה זו מצמצממת את החוויה שלנו של עצמנו כמרחב פתוח ומודע; קבלה ופתיחות לחוויה הישירה של כל הרגשות הללו, ממוססת את האישיות הנפרדת ומחזירה אותנו לחוויה של עצמנו כפי שאנו במציאות. חוויה זו מלווה באושר, שלווה ואהבה, שהינם חלק ממהותינו [הרחבה להלן].

 

"The only language able to express the whole truth is silence" – Ramana Maharshi

כתינוקות, כשעדיין לא למדנו שפה, מילים והגדרות; כשעדיין לא לימדו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו חווים; חווינו את המציאות/עצמנו/העולם בצורה שונה לגמרי, כפי שאנו באמת.
לא היה לנו גבול מוגדר ולא היתה הפרדה ביננו לבין העולם. פשוט חווינו את עצמנו כקיימים ומודעים בלי היכולת להגדיר את עצמנו.
חווינו את העולם בתוכנו, כאוסף של תחושות, רגשות וחוויות חושיות שעולות בתוכנו, בלי היכולת לזהות ולהגדיר אותם.
"טוב" ו"רע" לא היו קיימים בחוויה שלנו. היתה פתיחות וקבלה.

"Be content with what you have, rejoice in the way things are. When you realize there is nothing lacking, the whole world belongs to you." – Lao Tzu

כדי לחזור רגע לחוויה הראשונית הזו, שאל/י את עצמך:
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי, מה נשאר?
התשובה לשאלה זו הינה החוויה הישירה שלך את עצמך כפי שאת/ה, כיוון שאינך יכול/ה להשתמש במילים והגדרות, כלומר אינך יכול/ה להסתמך על החשיבה.
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על החוויה הנוכחית, מה נשאר?
הכוונה במילים "חוויה נוכחית" הינה מה שאת/ה רואה, שומע/ת, מריח/ה, טועמ/ת, חש/ה, מרגיש/ה. נסה/י בהתחלה לשים לב לחוש אחד בלבד,  אח"כ שימ/י לב לסימפוניה של החושים.
התשובה לשאלה הינה החוויה הישירה של העולם כפי שהוא, כיוון שאינך יכול/ה להשתמש במילים והגדרות, כלומר אינך יכול/ה להסתמך על החשיבה.
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי ועל החוויה הנוכחית, היכן אני מסתיימ/ת והעולם מתחיל? האם קיימת הפרדה? היכן נמצא הגבול?
נסה/י למצוא את הגבול הזה, כשאינך יכול/ה להסתמך על החשיבה, מילים והגדרות. הנח/י לכל תשובה מילולית או מחשבה שעולים והשאר/י עם החוויה הישירה שלך.
כשאיני יכול/ה לאמור דבר על עצמי ועל החוויה הנוכחית, האם משהו חסר?
נסה/י למצוא משהו חסר, כשאינך יכול/ה להסתמך על החשיבה, מילים והגדרות. הנח/י לכל תשובה מילולית או מחשבה שעולים והשאר/י עם החוויה הישירה שלך.

בגיל הרך; עם התפתחות השפה, יכולתנו לתקשר, להבין, לחשוב; התחיל המיסוך הראשוני על החוויה הראשונית של ינקותינו, הפרשנויות הראשוניות:
בסנסקריט (הודית עתיקה) Nama–Rupa (שם = Nama; צורה, דמות = Rupa), זיהוי עצמים כנפרדים ונתינת שם לעצמים אלו.
התחילו ללמד אותנו מי אנחנו (שם, גוף, זכר/נקבה, קשרים משפחתיים והגדרות נוספות כגון ילדים טובים או רעים, יפים, חמודים, חכמים וכד').
התחלנו לחוות את עצמנו דרך ההגדרות הללו, להתאים את עצמנו להגדרות הללו ולהתנתק מהחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת.
התחילו ללמד אותנו על העולם, דרך זיהוי של עצמים, שמותיהם ותכונותיהם. התחילה ההפרדה ביננו כסובייקט אשר חווה את העולם, לבין העולם כאוסף של אובייקטים אשר נחווים על ידנו.
"טוב"(=רצוי) ו"רע"(=דחוי) חדרו לחוויה שלנו. רצינו להיות בהתאם להגדרות ה"טובות" ולהפסיק להיות בהתאם להגדרות ה"רעות".  רצינו לחוות רק חוויות "טובות" (=נעימות) ולהמנע מחוויות "רעות" (=כואבות). כאן התחילה ההתנגדות שלנו למציאות.
בהקשר זה, ניתן להבין את המשמעות האמיתית ביותר של  ההנחייה ביהדות "לא תעשה לך פסל" או שלא נותנים שם מפורש ל"שם" או המשפט "אהיה אשר אהיה", כהמנעות מהמיסוך הראשוני של צורה ושם, והשארות בחוויה הראשונית של ינקותינו, החוויה הישירה של עצמנו/המציאות/העולם/אלוהים ללא הפרדות והגדרות.
בדומה, המשפט שישו אמר בברית החדשה שמלכות השמיים שייכת לאלו שהינם כמו ילדים.

"If you look to others for fulfillment, you will never be truly fulfilled." – Lao Tzu

מנותקים מהחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת, כל הזהות שלנו התבססה על הגדרות שניתנו לנו על ידי סביבתנו ומה שסביבתנו שיקפה לנו. סביבתנו הפכה למראה שלנו.
זהות זו אינה יציבה. היא מבוססת על אישור תמידי של הסביבה ואישור זה משתנה בכל רגע, בהתאם לסביבה שאנו נמצאים בה, בהתאם לכל אדם שאנו נמצאים בחברתו.
זהות זו דורשת תחזוקה מתמדת ומאמץ אינסופי, בכל רגע עלינו להתאים את עצמנו ולנהוג בהתאם לאוסף ההגדרות שעליהן מתבססת הזהות שלנו.
זהות זו תמיד חסרה וזקוקה לעוד (עוד אישורים, עוד הגדרות, עוד תארים, עוד הצלחות וכד').
זהות זו אפילו אינה זהות אחת, אלא אוסף של זהויות, לפעמים סותרות בהגדרות, רצונות ומעשים שלהם.
זהות זו גורמת להפרדה, חוסר שקט וסבל.
זהות זו גורמת לחיפוש מתמיד של אהבה, שלווה ואושר.

"We are here to awaken from our illusion of separateness." – Thich Nhat Hanh

ניתן לחזור למציאות לא דואלית (Non Duality) דרך חוויה ישירה ומיידית; בעזרת שאלות כגון ארבע השאלות שפורטו לעיל (כאמצעי לחזרה לחוויה הראשונית שלנו כתינוקות) והשאלות שפורטו בתחילת המאמר בנוגע לאשליית הזמן והמרחב; והשארות נחושה עם החוויה הישירה של עצמנו=העולם=המציאות, ללא אמונה לאף מחשבה שתעלה (אפשר להעזר כאן בטרנספיגורציה).
המציאות הינה כה פשוטה, שהחשיבה עם כל התחכום שלה, לא יכולה לראות/להבין את המציאות. בגדר "הדבר האחרון שהדג שם לב אליו זה המים בהם הוא שוחה".
אנו מפספסים את המציאות עם כל מחשבה שאנו מאמינים בה או מסתכלים דרכה על המציאות.
כדי לראות/לחוות את המציאות, דרושה הסתכלות של תינוק שעוד לא למד דבר ואינו יודע דבר, זהו ה Beginner's mind או No mind שמדברים עליהם ב Zen.
שימו לב, הסתכלות דרך No mind, לא דרך Silent mind, יש הבדל בין השניים.

"Be relentless in your looking, because you are the one you seek." – Rumi

ניתן לחזור למציאות לא דואלית (Non Duality) דרך חקירה מתמשכת של "מי אני?":
מי אני באמת? האם אני אישיות נפרדת? גוף נפרד? אוסף של מחשבות, תחושות, רגשות וזהויות? סיפור מתמשך שהתחיל ביום הולדת גופי ויסתיים ביום מותו?
התשובות לשאלות הללו מתגלות דרך נוכחות ברגע הזה, התבוננות במחשבות, רגשות, תחושות וזהויות שעולות, נחוות וחולפות.
דרך ההתבוננות הזו אנו מבינים שאיננו יכולים להיות כל הדברים הללו, כי איננו באים וחולפים איתם, אנו תמיד כאן.
איננו יכולים להיות אובייקט, דבר שאנו מתבוננים בו, כי אנו מודעים אליו ולכן תמיד כאן לפניו וכאן אחריו.
שום דבר לא קורה לנו ולא משפיע עלינו, הכל קורה בתוכנו, עולה מתוכנו, מתמוסס לתוכנו.
אנו מגלים שאיננו אישיות נפרדת, איננו יכולים להגדיר מי אני, אך אני קיים ומודע.

" Love says 'I am everything'. Wisdom says "I am nothing'. Between the two, my life flows." – Sri Nisargadatta Maharaj

החוויה הישירה של עצמנו=העולם=המציאות, מגלה שאין הפרדה, אנחנו הכל. החקירה של "מי אני?" מגלה שאיננו דבר, כי אנו מודעים לכל הדברים ולכן קודמים להם.
בשתי הדרכים הנ"ל, כשנחזור למציאות לא דואלית (Non Duality), נגלה שלא חסר דבר. שכל מה שחיפשנו (אהבה, אושר, שלווה וכד') נמצא כאן בחוויה הישירה של עצמנו כפי שאנו באמת.
נגלה את החוויה הישירה של הדברים הללו בשונה מאיך שאנו מדמיינים אותם בחשיבה שלנו.
נגלה אהבה/אחדות בכך שאין הפרדה. נגלה אושר בכך שלא חסר דבר. נגלה שלווה בכך שאין התנגדות (כי אין "טוב" ו"רע").
בסנסקריט (הודית עתיקה) המילים שמתארות את עצמנו והחוויה ישירה של עצמנו כפי שאנו באמת הינם  Sat-Chit-Ananda:
אנו קיימים (הוויה = Sat). אנו מודעים (מודעות = Chit). אנו ללא גבולות ולפיכך ללא הפרדה, ללא התנגדות, לא חסרים דבר (אושר אבסולוטי = Ananda).
מאז ומתמיד כל מה שחיפשנו היה את עצמנו וכשאנו מגלים בחוויה הישירה של עצמנו מי אנו באמת, החיפוש מסתיים.

להרחבה לגבי כל מה שנכתב לעיל בנושא החוויה הישירה של עצמך כפי שאת באמת והחקירה "מי אני?" מומלץ לקרוא את המאמר "מי אני?".

 

"The snow goose need not bathe to make itself white. Neither need you do anything but be yourself." – Lao Tzu

מנקודת המבט של מי שאנו באמת, תמיד היינו מי שאנו באמת, מעולם לא היינו דבר אחר, לעולם לא נהיה דבר אחר.

 "Stop leaving and you will arrive. Stop searching and you will see. Stop running away and you will be found." – Lao Tzu

ברמה האבסולוטית הזו, אין דבר שאנו צריכים לעשות כדי לחזור לעצמנו/למציאות. מנקודת מבט זו, כל מאמץ, כל חיפוש וכל תרגול באים מהזהות הנפרדת/חשיבה ומונעים את התגלית הזו ולכן צריך לעצור כל מאמץ, חיפוש או תרגול ופשוט להיות מי שאנחנו. זה כמובן בדיוק מה שהזהות הנפרדת/החשיבה לא יודעת ואינה יכולה לעשות. לא ניתן לעשות זאת!
נמצא את עצמנו כאן ספונטנית, לרגעים של חסד, מסתכלים דרך עיניים של מי שאנו באמת, חווים את המציאות/עצמנו/העולם כפי שאנו באמת.
יום אחד נגלה כי "מתג האור דלוק", ההזדהות עם מי שאנו באמת הינה מוחלטת או ההזדהות עם הזהות הנפרדת שמבוססת על החשיבה איננה.
אם נבחן את הדברים לעומק, נראה כי לא נוכל "לשים את האצבע" על מה בדיוק קרה ומתי זה קרה, כי במציאות לא קרה דבר.
מנקודת המבט של זהות נפרדת, לא קרה דבר. זהות זו ממשיכה להתקיים. החשיבה לפרקים תספר סיפור של "הארה" ולפרקים תספר סיפור של "איבדתי את זה", "זה לא קרה", "זה לא שלם", "משהו עדיין חסר". סיפורים אלו ב"עבר" גרמו להמשך החיפוש, המאמץ והתרגול למרות שהיתה חוויה אמיתית וישירה של מי שאנו באמת.
מנקודת המבט של מי שאנו באמת, לא קרה דבר. תמיד היינו מי שאנחנו ואין משמעות או הזדהות עם הסיפורים השונים של הזהות הנפרדת, לכן אין צורך בחיפוש, מאמץ ותרגול.
מה שב"עבר", בחוויה היום יומית, מנקודת המבט של זהות נפרדת, נחווה כ"שינוי" ו"התקדמות", ככל שהיו פחות רגעים של הזדהות עם הזהות הנפרדת ויותר רגעים של חסד והזדהות עם מי שאנו באמת, עתה, מנקודת המבט של מי שאנו באמת, נראה כאשליה.
ניסרגדטה מהראג' היה חוזר פעמים רבות בשיחותיו על משפטים כגון "it all depends on who you take yourself to be" או "?where do you take your stand", כלומר מהי נקודת המבט שלך?

 

"In the attitude of silence the soul finds the path in a clearer light and what is elusive and deceptive resolves itself into crystal clearness." – Ghandi

בקשמיר שיוואיזם (מסורת טנטרית שהתפתחה בקשמיר, הודו), מדברים על ארבע דרכים לחזור למציאות/לעצמך:
* דרך האינדיבידואל – אוסף תרגולים שעוזרים למי שחווה את עצמו כאינדיבידואל, אדם נפרד, כדי לחזור למציאות. במאמר זה החוויה הישירה של הרגע הזה, כאן ועכשיו, ללא פרשנות מנטלית, שייכת לדרך זו.
* דרך האנרגיה (=שקטי) – חוויה ישירה של כל אנרגיה (ללא סיפור, ללא הדחקה, ללא הוצאת האנרגיה). במאמר זה החוויה הישירה של הרגשות, שייכת לדרך זו. בצורה דומה, גם החוויה הישירה של האנרגיה המינית (הסבר על כך בסדנה "סודות הטנטרה").
* דרך התודעה (=שיווה) – חוויה ישירה של מי שאנו באמת. במאמר זה שתי הדרכים לחזרה למציאות לא דואלית (Non Duality) שפורטו לעיל שייכות לדרך זו [ראה/י גם מאמר "מי אני?"].
* דרך ללא דרך – אין צורך בדרך. אנו מי שאנו באמת. במאמר זה, הפסקה האחרונה לעיל שעוסקת ברמה האבסולוטית, תיארה "דרך" זו.
יתכן שבשלבים שונים של חיינו יתאימו לנו דרכים שונות. יתכן שבאותו שלב בחיינו, יתאימו דרכים שונות ברגעים ומצבים שונים.
אין כאן כללים. הדרך שמרגישה נכונה עבורך ועוזרת לך ברגע מסויים, היא זו שמתאימה לך באותו הרגע.

"Once you realize that the road is the goal and that you are always on the road, not to reach a goal, but to enjoy its beauty and its wisdom,
life ceases to be a task and becomes natural and simple, in itself an ecstasy." – Sri Nisargadatta Maharaj

 

את הנושאים שפורטו במאמר זה ניתן ללמוד בקורס מדיטציה ומודעות, סדנאות מדיטציה ומודעות, מפגשים אישיים של מודעות רגשית וריפוי רגשי והנחייה אישית בכל הנושאים בהם עוסק המאמר.
סדנת מדיטציה ומודעות אינטנסיבית בנושא "חזרה למציאות", תתקיים ביום שבת, 20/06/15, 10:00-17:00, בסטודיו פשוט יוגה בחיפה.

 

" Devoid of self I traveled to a place
There in the absence of I , joy filled my Heart .

Without I , His obscured face ,like the Moon
came forth and kissed my cheek.

In longing for my love , I perished
and from that longing , birth was given to me.

I am eternally drunk , without wine
My joy is endless , without I.

Do not remember me, ever
for I am memory itself , without I.

I am ecstatic without myself , so I say
" O me , may you always be without I."

All the doors were shut to me , and
all opened when He let me in , without I.

Me , I am the one ,free of good and evil
free from obedience and corruption ,without I. "

– Rumi