מתקווה לאמון

תקציר: למה האל זאוס שם בתיבת פנדורה את התקווה ביחד עם כל הרוע והאסונות שגרמו סבל בעולם? מה הבעייה בתקווה? איך לעבור מתקווה לאמון? כל זאת ועוד במאמר זה.

סיפור פנדורה במיתולוגיה היוונית בא להסביר את מקור הרוע והסבל בעולם.
פנדורה היתה האשה הראשונה עלי האדמות. היא נוצרה בהוראתו של האל זאוס כנקמה על גניבת האש מהר האולימפוס ע"י פרומתאוס וניתנה כאשה לאחיו, אפימתאוס. פנדורה קיבלה מידי האלים תיבה והוזהרה לא לפתוח אותה. כאשר סקרנותה גברה עליה, פתחה פנדורה את התיבה ושיחררה אל תוך העולם את כל הרוע והאסונות שיגרמו סבל לבני האדם, בבהלה סגרה פנדורה את התיבה, וכלאה בה את התקווה. בגרסאות אחרות התקווה שוחררה יחד עם שאר האסונות או בשלב מאוחר יותר.

פרשנויות רבות ניתנו לכך שהתיבה שניתנה כעונש לבני האדם והכילה את כל הרוע והאסונות, הכילה גם תקווה. כל פרשנות תלויה ביחס הכותב לנושא של תקווה.

בדרך כלל תקווה נתפשת כדבר חיובי: בנצרות היא נחשבת לאחת משבע המעלות, בפסיכולוגיה תקווה נחשבת לחיונית, "התקווה" הינה ההמנון של מדינת ישראל וכד'.
בהתייחסות מאד חיובית לנושא של תקווה ובניסיון לתקן את הפרדוקס שנוצר, נוצרה גרסה חדשה של סיפור פנדורה, בה זאוס נתן את פנדורה בכוונה טובה כמתנה לעולם, ובתיבה שם את מקורות כל הטוב. כשפתחה פנדורה את התיבה, מקורות כל הטוב השתחררו ונעלמו מהעולם, אך היא הספיקה לתפוס את התקווה, כך שהעולם נשאר עם מקורות כל הרוע והסבל ועם התקווה שעזרה לאדם להתמודד עמם.
בספרו "אנושי, אנושי מדי", פרידריך ניטשה כתב שזאוס לא רצה שהאדם יוותר על חייו, לא משנה כמה סבל יעבור עקב הרוע ששוחרר לעולם עם פתיחת תיבת פנדורה, אלא יתן לעצמו לסבול כל יום מחדש ולכן נתן לאדם את התקווה. הוא טען שהתקווה, הינה הרוע הגרוע ביותר, כי היא מאריכה את סבלו של האדם.

תקווה הינה רגש של ציפייה ורצון להתרחשות כלשהיא או להשגת דבר מה, התחושה שמה שאנחנו רוצים הוא בר השגה או שארוע מסויים יקרה בצורה טובה.
בפסיכולוגיה תקווה כוללת שני מרכיבים, הציפיה לתוצאות חיוביות והדרך להשיג תוצאות אלו.
ישנו משל על הניסיון להשיג את מושא תשוקתינו. במשל מושא תשוקתינו נמצא על ראש הר גבוה שמדרונותיו מכוסים בשברי זכוכיות. כדי להשיג את מושא תשוקתינו, אנו מטפסים במאמץ וכאב רב אל ראש ההר. כשאנחנו מגיעים לראש ההר חבולים ומדממים, לרגע אחד אנו נהנים ממושא תשוקתינו ואז מושא תשוקתינו הופך לשד שטורף אותנו. רגע לאחר מכן, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בתחתית ההר ומושא תשוקתינו על ראש ההר. תקווה גורמת לנו להתחיל לטפס במעלה ההר בשנית.

במהותה תקווה טומנת בחובה חוסר קבלה של הרגע הזה, של המצב הקיים; הרעיון שמה שקיים כרגע אינו מספיק טוב, משהו חסר; הרצון למשהו אחר; ניסיון למקסם את ה"טוב" ולהמנע מה"רע" שמעיד על חוסר הבנה וקבלה של החיים עצמם אשר כוללים וחובקים את כל הניגודים.

"כאשר בשלהי ימיהם יביטו מרבית האנשים לאחור, יגלו כי חייהם עברו עליהם כביכול בינתיים. הם יופתעו להיווכח כי הדבר שהניחו לו לחמוק מבין ידיהם, בלא הנאה, היה חייהם וכך מי שהלך שולל אחר התקווה, מחולל ישר אל זרועות המוות" – ארתור שופנהאואר

תקווה גוזלת מאיתנו את רגע ההווה בציפייה לעתיד טוב יותר. חוסר הקבלה של המצב הקיים והרצון לשנות אותו, מונעים מאיתנו להיות כאן ועכשיו. מחד, להוקיר על ולהנות מהטוב שכבר קיים ברגע זה במקום להמשיך במרוץ אחר מה שאין. מאידך, לפגוש באמת את הקושי/כאב שקיים כרגע, להבין אותו, ללמוד את השיעור שלו ולצאת מחוזקים דרכו. כאב הינו חלק מהחיים ובלתי נמנע, אך התנגדות למצב הקיים, גורמת לסבל [ראה/י לפגוש כאב וסבל].

תקווה מונעת מאיתנו לפגוש, לראות ולקבל את המציאות כפי שהיא. מעניין לגלות כי כאשר אנחנו מנסים לשנות את המצב הקיים, מבלי שקיימת קבלה ונוכחות מוחלטת בו, נמצא את עצמנו עם "אותה הגברת בשינוי אדרת", אותה סיטואציה תחזור על עצמה שוב ושוב, עד אשר נפגוש אותה במלואה. שינוי אמיתי אפשרי רק ממקום של קבלה מוחלטת של הקיים.

נהוג לחשוב על חוסר תקווה כמצב של יאוש. אך ניתן לראות מצב של חוסר תקווה, כמצב של נוכחות וקבלה מלאה של הרגע הזה. רבי נחמן מברסלב אמר "אין ייאוש בעולם כלל", ואכן במצב של קבלה מלאה של הרגע הזה, אין ייאוש, אלא שלווה, חופש והבנה אינטואיטיבית של המצב הקיים. בדרך כלל, הבנה אינטואיטיבית זו, גורמת לשינוי בתוכנו, להסתכלות מנקודת מבט אחרת, כך שכבר לא נדרש שינוי חיצוני. ישנה אמרה "הדרך בה את/ה רואה את הבעיה, היא הבעיה, אם תסתכל/י מנקודת מבט אחרת, תראה/י את הפתרון".
חוסר תקווה אינו מצב פסיבי. כאשר פועלים ממקום של קבלה מוחלטת של המצב הנוכחי, יש ידיעה מתי לנוח עם הדברים, מתי לפעול ומה באמת נחוץ. אין פעילות מיותרת שנעשית כבריחה והסחת הדעת מהמצב הקיים, אלא רק פעילות הכרחית.

כאשר אנו מאמצים נוכחות וקבלה של הרגע הזה כדרך חיים, נוצרת ההכרה בכך שאין מקריות והדברים קורים בדיוק כפי שהם צריכים לקרות, שהרגעים הכי קשים בחיים טומנים בחובם את המתנות הכי גדולות והמשברים הינם הזמנה ללידה מחודשת ונבנה אמון בעצמנו ובחיים.
אמון ביכולת שלנו לפגוש כל רגע במלואו, לזרום עם החיים; אמון בחיבור שלנו לחיים, בהיותנו חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם; שהחיים אינם נגדנו, אלא בעדנו, שכל מטרתם להביא להכרה באחדות זו ולחיים שמבטאים וחוגגים את האחדות הזו [ראה חזרה לאחדות].
בנוכחות מלאה כאן ועכשיו, במקום שרואה את הטוב ואת ההכרח ב"טוב" וב"רע", במקום של אמון ואחדות, כבר אין למה לקוות, אין מי שמקווה ואין צורך בתקווה.

"בלי לוותר על התקווה – שיש מקום טוב יותר להיות בו, שיש מישהוא טוב יותר להיות וכדומה – לעולם לא נירגע עם המקום שבו אנחנו נמצאים או עם מי שאנחנו… הוויתור על תקווה הוא עידוד להישאר עם עצמך, להתיידד עם עצמך, לא לברוח מעצמך.. אם נחווה חוסר תקווה מוחלט, נוותר על כל שאיפה לחלופות לרגע הנוכחי, יוכלו להיות לנו יחסים מאושרים עם החיים שלנו, מערכת יחסים כנה וישירה, כזו שכבר לא מתעלמת מהמציאות של ארעיות ומוות." – פמה צ'ודרון

זאב ז'בוטינסקי אמר ש"אין בכוחו של אדם לעקור מתוך ליבו את התקווה לעתיד טוב יותר". אכן, תקווה הינה כה מושרשת בנו, שקשה לדמיין חיים בלעדיה. אין צורך לעקור תקווה מליבנו, אך כאשר תקווה נושאת את פנינו לעתיד, ניתן להחזיר את תשומת הלב אל רגע ההווה ולבחור באמון.

"ברגע שיש לך אמון בעצמך, אתה יודע איך לחיות." – יוהן וולפגנג פון גתה

 

בכדי להעמיק וללמוד את הכלים המוזכרים במאמר זה, התקשר/י עכשיו 052-3470949 או לחצ/י צור קשר לתיאום שיעור התנסות בחינם בקורס מדיטציה ומודעות או לתיאום מפגש אישי של מודעות רגשית וטיפול רגשי. השיעורים מתקיימים בחיפה ובקריות. אם אינך גרה באזורים אלו, ניתן לקיים בסקייפ (skype) שיעורים פרטיים של מדיטציה ומודעות או מפגשים אישיים של מודעות רגשית וריפוי רגשי.